<h1>ספר החינוך מצוה רע"ז</h1>
<h2>דף מג.</h2>
שלא יכנס בעל מום בהיכל בכללו, כלומר אל המזבח ובין האולם ולמזבח ובכל שאר המקומות שבהיכל, שנאמר [ויקרא כ"א] אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ונתבאר בסיפרא ששני לאוין אלה של הפרוכת והמזבח לא יספיק אחד מהם בלתי חבירו, ושניהם באו להשלים הדין בענין אחד, והוא להרחיק המקום האסור עליהם להכנס בו. משרשי המצוה להגדיל כבוד הבית והדרה, על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום כי הוא מקום השלמות אינו בדין לעמוד שם מי שיש בו שום חסרון. וכבר כתבתי למעלה הרבה פעמים התועלת הנמצא לנו בהגדילנו מעלת הבית הקדוש ותפארתו. דיני המצוה, כלומר מה הן המומין שבשבילן ימנע הכהן מליכנס זכרתים למעלה סמוך ברמז באזהרת בעל מום קבוע, ושם הודעתי מקומן בגמרא וכל הענין כמנהגי. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה שאין לנו לחשוב זה הלאו במנין הלאוין שאיסור היכנס בעל מום בהיכל וגם פרועי ראש וקרועי בגדים ושתוי אינו אלא מעלה מדבריהם זכרונם לברכה, ולא בא הכתוב הזה אלא לאסור מהם קריבה לעבודה, וזה בכלל לאו דבעל מום שלא יעבוד הוא. וכתב עוד שאף הם לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח שהוא כ"ב אמה, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא ל"ב אמה לא אסרו, וכמו שכתבתי למעלה בסדר ויהי ביום השמיני באזהרת פרוע ראש בשם הרב זכרונו לברכה.
